מגזין יופי

אני מקנאה בדתיים, כי הבורא מלווה אותם לכל מקום, גם בחתונות מלאות קורונה. אדם לא יכול לפנות לבורא אם אין לו הרגשה שהוא קיים. אי אפשר להשיג את הבורא אם אין מקום בו הוא מתגלה. זו התגלית שלי לשנת 2020. פיניתי מקום בלב להשגחה עליונה. לא עשיתי את זה כי הצטרכתי ממנו משהו, חס ושלום. פשוט הבנתי שבורא יכול להתגלות דרך חיבור בין אנשים ולא דרך בקשות או התחננויות על רשימת משאלות שלא התממשה. מצד שני אולי זה מה שמעורר אנטישמיות כלפיהם.

השתתפתי בניסוי שהתחלק לקבוצות בנות עשרה אנשים בכל קבוצה. הקבוצות התבקשו לנסות ולהתמיד בפעולות פשוטות של חיבור ולצמצם אפשרות למשחקי אגו בתוך הקבוצה בשלב הראשון. בקשה פשוטה זו הובילה לתובנות של עד כמה זה קשה לקחת חלק במשהו שהאגו שלך לא יכול להטיל בו את חותמו. בהדרגה התחילה להתהוות הרגשה בקבוצה שמשהו חסר לנו שם כדי שנבין את התכלית, את המטרה אליה אנו צועדים. היה קשה לקרוא לתכלית הזו בורא, משום שכל חברי הקבוצה, ללא יוצא מהכלל, חילוניים, אבל הבנו והסכמנו בינינו שבלי בורא אין טעם להמשיך בניסוי. 

השלב הבא אליו צעדנו היה להאמין שהישגים בחיבור שיושגו בקבוצה הזו ישפיעו על המעגלים הסובבים אותנו, ועל אלו הסובבים אותם, כך שהשכר על פעולת החיבור בינינו הפך להיות ממשי והמאמץ הכרוך בכך הפך להיות כדאי. הקורונה שהצטרפה אלינו בחודש מרץ 2020 דווקא הוסיפה ליכולת שלי לזהות את עצמי כחלק ממערכת כוללת ולהכיר בקיומו של בורא, של מערכת אדם הקרובה לתפיסת נוכחות של כוח עליון. ההבנה הזו שקיימת מערכת שלמה המורכבת מהרבה אנשים הפועלים בתוך המכונה הזו מבלי להבין את תפקידם, ממריצה אותי להמשיך לפעול בה עד שהמנגנון יזהה את עצמו ויתחיל לכוון את פעולותיו לכיוון הרצוי. אילו סימנים תוכל לתת לי שנת 2021 כדי שאדע שהתחלנו לצעוד לכיוון הנכון? לא יודעת בינתיים, אבל בטוחה שכשהחברה האנושית תתחיל לאותת אל הכיוון הנכון, נרגיש זאת כולנו.

האם העובר שלי בסדר? לא הרגשתי אותו זז כבר חצי שעה. בבדיקות הסקר שעשיתי יצא שיש סיכוי של 1:1,000 שהעובר יחלה בתסמונת דאון. הרופא אמר שזה נתון נורמלי לחלוטין, זוהי רק סטטיסטיקה ובגלל הגיל שלי זה הנתון, אבל 1:1,000? אני לא מצליחה להפסיק לדאוג וגם זה מדאיג אותי כי בטח כל הדאגה הזו לא תורמת לעובר. ומה אם אני עושה לו נזק? אבל אני לא מצליחה להפסיק. מה עושים???

אין אמא שלא דואגת. זה חלק מהמהות שלנו. הדאגה הופכת להיות בעיה ברגע שהיא מתחילה להשפיע על חיי היום יום. חרדה בתקופת ההיריון היא תופעה שכיחה בקרב נשים, בעיקר בתקופת ההיריון הראשון אך יש גם מצבים של הריון שני או שלישי שהאם עלולה לפתע לחוות חרדות הריון. רמות חרדה גבוהות במהלך ההיריון קשורות בדרך כלל לסיכון להתפתחות לא תקינה של העובר, חשש ממצבים מורכבים כגון רעלת הריון, לידה מוקדמת או משקל לידה נמוך.

הנה כמה טיפים להתמודדות עם חרדה במהלך ההריון:

1)  דברי על זה

שתפי את תחושותיך ומחשבותייך. חשוב לספר ולשתף אדם קרוב, חבר משפחה או אפילו את הרופא שלך. ישנם סוגי טיפול שונים שהרופא יכול להציע או להפנות אותך למטפל המתמחה בסיוע לנשים בחרדת הריון.

2) פעילות ספורטיבית

פעילויות ספורטיביות הן פתרון נפלא להפגת מתח וחרדה. פעילות גופנית משחררת בגוף חומר הנקרא אנדורפינים ואלו מתנהגים כמו משככי כאבים טבעיים במח. הם מרגיעים ומפיגים תחושות קשות. הליכה של שעה מחוץ לבית יכולה לעשות פלאים לנפש.

3) ידע זה כוח

אם החרדה שלך קשורה ללידה עצמה מומלץ להירשם לקורס הכנה ללידה. כמובן שהמציאות שונה מכל חדר כיתה סטרילי אבל הידיעה על כל שלבי הלידה, האפשרויות והפתרונות יכולים להפיג חששות לא מציאותיים.

והכי חשוב – זכרי שחרדה במהלך ההריון היא דבר שכיח. את לא לבד. אומנם התופעות הן אינדיבידואליות בין אחת לשנייה אבל העיקרון מאוד זהה – פחד מהלא נודע. הקלי על עצמך בכך שתתייחסי לתופעה כמצב הדורש טיפול או תשומת לב. רגשות אשמה, הלקאה עצמית או כל רגש שלילי כזה או אחר כלפי עצמך לא יועיל. ככל שתפני לעזרה מוקדם יותר תוכלי להשיג שקט נפשי לבריאותך ולבריאות התינוק שלך.

בחרתם את הטפט שאתם רוצים ואת החלל שאותו תרצו לטפט, החלטתם שאתם עומדים לטפט את הכל בעצמכם, פיניתם וניקיתם את הקירות, הוצאתם את הריהוט, הכנתם את המברשת, הדבק ויתר האביזרים הנחוצים ואתם מוכנים להתחיל בהדבקה. אמנם טפטים מהווים אחלה של פתרון לדירות ישנות ומאפשרים עיצוב מחדש מהיר וזול יחסית אך בגלל שלקירות ישנים יש לעתים קרובות פגמים שאינם בהכרח רק סדקים שאפשר לטייח אלא בליטות ותזוזות אז רצוי במקרים רבים להדביק נייר הכנה לטפט על הקיר לפני הדבקת הטפטים עצמם. אם אתם עומדים להדביק את הטפט אנכית אז ייתכן וכדאי להדביק את הנייר הכנה בצורה אופקית.

חשוב שהן הנייר והן הטפט יהיו מונחים על משטח חלק ולא יתקמטו לפני ההדבקה. כמובן שיש למדוד מראש את גדלי הקירות ולהכין את הטפטים ואת נייר ההדבקה לגודל המתאים בתוספת של מספר סנטימטרים כדי לוודא שיש מרווח מספק לטעויות. חשוב ללבוש בגדים נוחים וכאלו שלא תתבאסו אם יתלכלכו בדבק ובכלל חשוב שההתעסקות בדבק תעשה בזהירות רבה, אתם לא רוצים שהדבק יטפטף או ילכלך את הטפטים או את נייר ההכנה. חשוב מאוד לקרוא היטב את הוראות הצרכן משום שישנם טפטים שמחייבים מריחת הדבק על הקיר עצמו וישנם כאלו שמחייבים את מריחת הדבק בגב שלהם, מה שכן חשוב מאוד להקפיד כי אתם מחכים את אותו זמן פחות או יותר מרגע מריחת הדבק ועד להדבקה בין הטפטים השונים כדי לא ליצור שוני בצבע של הטפט או בנראות שלו. שימוש בנייר הכנה יכול לייצר לכם עבודה כפולה בהדבקה אך מצד שני יכולה לחסוך את צביעת הקיר בצבע הטפט במקרה של טפטים שקופים או דקים המאפשרים לצבע הקיר לעבור דרכם. פרט למשטח הפנוי להנחת הטפטים החתוכים, המספריים או היפנית הנדרשים לחיתוך הטפטים, הדבק והרולר חשוב לווד אכי יש לכם סרט מדידה נח לשימוש שאתם מודדים איתו כל דבר מראש, עיפרון לסימון הקירות או הטפטים, ספוג לספיגת הדבק במידה והוא מטפטף או סמרטוט נקי ולח וכמובן סולם. לאחר ההדבקה חשוב להסיר את כל הבועות או הקמטים מהמרכז כלפי חוץ בעזרת הרולר. לעיתים תצטרכו להשתמש במעט דבק על הרולר בקצוות כדי לוודא את ההדבקה שלהם.  לקריאה נוספת – https://tapetim.co.il/roomtype/טפטים-לחדר-שינה/

החלטתן לעבור ניתוח קוסמטי או טיפול קוסמטי – מצוין. כנראה שמדובר בהחלטה שהתגבשה לאחר תהליך בירור עמוק וארך שהבשיל לרצון מבורר. לאחר שחיפשתם מנתח או מנתחת מומלצים ומקצועיים, כאלו שקיבלתם עליהם המלצות ונפגשתם איתם והתרשמתם מהם, חשוב לקחת בחשבון שני גורמים שבדרך כלל מתפספסים או שאינם מקבלים חשיבות מספקת כשניגשים לתהליכים כאלו.

הראשון הוא זמן ההתאוששות. יש לנו לרוב תפיסה חיובית מדי ולא כל כך ריאלית לגבי יכולת ההתאוששות שלנו ממצבים קשים. כל אחת ואחד תופסים את עצמם ככאלו שיקפצו מהמיטה יום לאחר הניתוח ויחזרו לשגרת יומם. בפועל, בין אם מדובר בניתוח אף או במתיחת פנים כירורגית, הגוף ידרוש את שלו וחשוב לאפשר לו להתאושש מהטראומה שהוא עבר. הצורך הוא במנוחה מירבית כדי להשיג התאוששות מלאה. במקרים רבים ההתאוששות הפיזית גם מסייעת להכנה הנפשית למצב החדש ולתוצאות הרצויות. מרבית המנותחים יידרשו לנוח שבועיים עד שלושה כדי להחלים באופן מלא. חשוב מאוד לברר עם המנתח או המנתחת מה הזמן המינימלי הנדרש להחלמה מלאה ומאילו פעילויות עליה או עליו להימנע לחלוטין במהלך תקופה זו. החלמה לא אופטימלית עלולה להביא לבעיות וסיבוכים שונים שיימשכו לאורך זמן וייתכן וידרשו התערבות כירורגית נוספת.

המרכיב השני הוא רכישת הרגלי התנהגות חדשים ובניית שגרת יום טיפולית קבועה – אם ההליך הקוסמטי שעברתם נועד לירידה במשקל אז חשוב מאוד להמשיך ולשמור על דיאטה מאוזנת ועל פעילות ספורטיבית קבועה. אנשים שעוברים הליך שכזה מרגישים כמו לאחר נס שבו לפתע השתנתה לחלוטין המציאות שלהם ותפיסת העצמי, אך ללא שינוי אמיתי בהרגלים הם עלולים למצוא את עצמם במצב חמור מקודם תוך פרק זמן קצר יחסית וחבל. תופעה דומה מתרחשת בהליכים קוסמטיים הקשורים לאנטי אייג'ינג – חשוב להמשיך בשגרת טיפוח הכוללת את המוצרים האידיאלים עבורך כדי לשמר, להעצים ולהאריך את האפקט של הניתוח הפלסטי שאותו עברתן. לפעולה החד פעמית של הניתוח ללא המשכיות יש הרבה פחות משקל והשפעה מאשר לתהליך מתמשך שבו הניתוח הוא רק הטריגר או נקודת ההתחלה.

האדם חברתי וזקוק לסביבה תומכת ומעשירה המקנה לו ערכים, מפתחת את אישיותו ומסבה לו ביטחון, היא בונה אותו כחלק מהכלל ויחד עם זאת צריכה לספק לו כלים כדי לפתח את ייחודיותו, את כל כישרונותיו ותכונותיו המיוחדות רק לו שיביאו אותו לחיים שלמים מספקים ומועילים לו ולסביבתו. אם כן, לסביבה השפעה מכרעת על היחיד והכלל כולו. לאדם תכונה ייחודית בכל ממלכת החי וכל מה שהוא רואה אצל אחרים הוא רוצה גם לעומת בעלי חיים שמנוהלים על פי אינסטינקטים ולא על פי שיקולי דעת בהשוואה לאחרים הדומים לו.
האבולוציה מפתחת את האדם והיום אנו בשלב של הכרת הרע, זהו כמובן שלב שאף אחד לא מוכן להעיד על עצמו כרע ולא רק רע אלא שעושה לאחר רע ממש בכוונה. אנו פועלים רק לטובתנו האישית על חשבון השני, אנו מוכנים לאיזו הדדיות עם האחר רק בתנאי שיוצא לי מזה משהו ואם אני מזיקה לשני אני עוד יותר נהנית, ככל שרע לאחר כך יותר טוב לי. כל מטרתנו היא לנצל, להרוויח ולהצליח יותר מכולם.
אנו צריכים להגיע להבנה שחייבים להרוס את יצר הרע, את הנטייה הזו שלנו לטפס, לרמוס ולהתעלות מעל כולם ולהתחיל לחשוב יותר בכיוון של איך אני מתחברת לכולם כדי שלכולם יהיה טוב.
הכל מתחיל בחינוך. אם נתחיל מהבית עם הילדים שלנו, אם נחנך את עצמנו, ניתן דוגמא אישית הם כבר יגדלו לסביבה שזה מה שחשוב, נחליף את הערכים שהיום הסביבה מכתיבה לנו, בהדרגה בהתמדה והתנהגות טובה אחד לשני, נחשוב טובות זה על זה, נרצה בטובתו של האחר, כך נבנה סביבה תומכת שמגדלת את האדם לכוון של שיתוף והדדיות, כשנצא מיצר הרע, נוכל לפרוץ גבולות מעל תנועה זמן ומקום, נוכל לראות עד כמה עולמנו שופע כל טוב לכולם ויש מספיק, לכל השמונה מיליארד אנשים. נראה שאין צורך להילחם על כל משאב, כי כל זה נחסם בגלל אופיינו האגואיסטי שרואה רק את עצמו.
בשנים האחרונות במרדף לעצמאות אישית המלכנו את היחיד למלך וכל מה שבנינו היה להלל ולחזק את תועלת עצמנו כבודדים, ככל שנבין שכוחנו באחדותנו, כשאנחנו מחברים את הכוחות של כולנו יחד אנו נוכל לצאת מכל המשברים והצרות שהכנסנו את עצמנו, כשנתאחד נתחיל להרגיש את הכוח האחד שמאחד אותנו, כוח הטבע ובכפוף לכוח הזה נתארגן מחדש לחיות בהשפעה הדדית חיובית זה לזה ונהפוך את הכוח הרע שבנו לכוח וטוב וחיובי לנו ולכולם יחד, כאיש אחד בלב אחד.

הפניות:
https://sites.google.com/edu-haifa.org.il/shvilisrael/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%93%D7%99%D7%AA
http://zangjingge.org/
http://www.orianit.edu-negev.gov.il/hagorenchr/cp/homepage/regFiles/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%94%20%D7%9C%D7%96%D7%95%D7%9C%D7%AA.doc

מה הקשר בין אהבה ואושר? על פני השטח זה ברור – כשאוהבים מאושרים. אבל זה לא באמת כך, לפעמים כשאנחנו אוהבים אנחנו בודדים, עצובים, מתוסכלים ועייפים מן המאמץ לאהוב מישהו שלא בהכרח אוהב אותנו. הכי קל לאהוב את עצמנו. יש שליטה אדירה על האהבה הזאת ואין לה סוף. תמיד אפשר לאהוב את עצמנו עוד קצת, עוד טיפה ואז אנחנו מאושרים. אבל איזה טובה עשינו לעולם? איך היטבנו עם החברים, עם ה׳, עם ההורים שהביאו אותנו עד הלום. להיות חבורה של אגואיסטים יכול מאוד לקלקל אם אנחנו לא נזהרים.

אז נתחיל מחדש לאהוב את האחר שלא לקבל פרס, רק כיוון שראינו כמה טוב לאהוב את עצמי, עכשיו נאהב את האחר שיהיה לו טוב, שיהיה לו נעים להיות אהוב, גם אם הוא לא אוהב בחזרה, כי זה טוב לעשות טוב וזהו זה. אם אנחנו מאושרים כשאנחנו גורמים אושר לאחר, כמו שאמא נהנית לגרום אושר לילדים שלה, אז זכינו כי גם עשינו מצווה של 'ואהבת לרעך כמוך' וגם הרגשנו אושר בעשייה הזאת. בסך הכל, טוב לעשות טוב. זה נעים, זה עושה הרגשה של עשייה של משהו שטוב לעשות, לא משנה מה נקבל בחזרה, כי עצם העשייה שכרה בצידה. ראיתם לפעמים את הפנים של החבר כשעשיתם לו משהו טוב? גם אם זה לא כלפיכם, גם אם הוא לא מרגיש משהו טוב עבורכם, הוא מרגיש טוב, זה טוב. ומזה יכולה להתעורר אהבה כלפי אותו חבר.

זו לא אהבה התלויה בדבר. הוא לא צריך לעשות כלום, להגיד כלום, זה לא עולה לו גרוש, אבל עצם העשיה למען אהבת הזולת עושה אותנו מאושרים, האושר שלנו לא תלוי במה שהחבר אומר, עושה או מרגיש. זו ההרגשה שלנו שעשינו משהו נכון, מתאים, ראוי, אז האהבה שלנו כלפי אותו חבר גדלה. ויחד איתה האהבה לה׳ שנתן לנו את הכוח לעשות את זה. בשיתוף אתר הקבלה.

יש לי חלום. אני רוצה משפחה. לא רק עם הקרובים שלי מהדנ"א אלא להרגיש טוב עם אנשים אחרים. אני רוצה שכולם יראו את כל הטוב שיש בישראלים. שכל כדור הארץ שלנו ירגיש כמו בית אמיתי לכל האנשים. תמים אני יודעת אבל תודו. זה גם מה שאתם רוצים. כי אתם ישראלים. השאיפה הכי עמוקה שלנו היא להיות חבר'ה. להרגיש טוב ביחד. 

אם נודה על האמת, זה בדיוק מה שאנחנו לא מצליחים לעשות. רבים ושונאים ומחכים להזדמנות לברוח. לנשום קצת אוויר, להיות עם אנשים "נורמליים", מעמים וממקומות אחרים. לברוח מכאן מהמציאות הלא פשוטה ומההרגשה הדביקה שהעניינים בינינו לא בדיוק עובדים.  מחוץ למדינה קורות הרבה תופעות מעניינות – הימנעות מלדבר עברית או להבדיל צעקות בשפת הקודש בכל פינה, בריחה מישראלים אבל התקלות מתמדת איתם לא משנה באיזה חור אנחנו נמצאים. אבל התופעה הכי מוזרה בשבילנו הישראלים היא לקבל טעימה ממה זה להיות יהודי בגולה. מדי פעם אנחנו מקבלים הרגשה לא נעימה שבאמת לא סובלים אותנו. שאלו לא רק מילים או היסטוריה רחוקה, באמת לאנשים יש שנאה אמיתית ליהודים ולאחרונה, במיוחד לישראלים. 

העם שלנו אלוף בלהדחיק אבל יש רגעים שלרגע מתבהרת התמונה והיא ממש מפחידה- האנטישמיות לא נגמרה בשואה. ולא רק הערבים שונאים אותנו. שזו אותה שנאת יהודים עתיקה. לא ברור. אנחנו עושים בשביל העולם כל כך הרבה טוב. ממציאים, עוזרים ובאמת שמנסים. למה הם שונאים אותנו? 

זו ה-שאלה. האם קיימת תשובה? תירוצים יש הרבה. לא משנה מה מצב היהודים השנאה לעולם חוזרת, כל פעם באדרת אחרת. התופעה נראית חסרת הגיון. חכמת הקבלה מגלה ששנאת היהודים קיימת בכל אדם בעולם.בתוכם יש תחושה פנימית וודאית שכל הרע בעולם הוא באשמתנו,  ושום הגיון או הסבר שלנו יכול לעזור. 

ובכן , ישראלים יקרים, האמת היא שהם צודקים. עם ישראל הוא צינור השפע לעולם. "אור לגויים", מכירים? כשאנחנו מתחברים בינינו מעל לכל ההבדלים כוח החיבור החיובי שבטבע יכול להתפשט בעולם וכשאנחנו שונאים ומפורדים, השיבר נסגר וכולם סובלים. האנטישמיות היא ההודאה שלהם בכוחנו. היא הקריאה שלהם לעזרה. תעזרו לנו, כי רק אתם יכולים. 

שרשרת המקובלים חייתה בקרבנו ושמרה את הסוד עד לימינו. כעת, האגו האנושי כל כך התפתח שהוא הורס את כולנו ובישראל וכל העולם זקוקים לשיטה, לדרך שבה ניתן להסתדר כבני אדם שונים, להגיע לאיזון אחד עם השני וליחסים קרובים וגבוהים יותר בינינו. עמי העולם דורשים מאיתנו משהו שהם עצמם לא מבינים אבל מרגישים- בידינו הפתרון לאושרם ושלומם של כל באי העולם.  האנטישמיות תלך ותגבר עד שנספק להם את מבוקשם. חכמת הקבלה היא חכמת החיבור החיובי והיא מחכה שנשתמש בה ונציל את עצמנו וכולם. עכשיו!!

הסרט מתאר מערכת יחסים בין אישה לגבר אשר הצליחה לשלוף אותו מסמים ואף להציל אותו מהתנהגות הרסנית , הבעיה האמתית היחידה שכדי לבנות כזה מיתוס של מושיעה היא תיארה בפני הצופים תיאור לא מחמיא של אשתו הראשונה של ג'וני קאש שנישאה לו בשנת 1954 וילדה את ארבע מבנותיו לפני שהתגרשה ממנו בשנת 1967.

מכיוון שהיא התנערה מאור הזרקורים במהלך השנים עד שכמעט ולא היה ידוע דבר עליה לציבור זה היה כמי שהיה קצת יותר מנדנדה לא תומכת במיתוס של קאש.

הסרט התיעודי החדש יקירתי ויויאן מקווה להציע מורשתה – היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 2005 רגע לפני "צעד על הקו " המתקנת לתיאוריה בכרוניקה השונים של סיפורה של קאש, תוך שימוש באוצר אוצרות של סרטים ביתיים תמונות ומאות מכתבי אהבה בין ג'וני לויויאן יחד עם ראיונות של ארבעת בנותיה רוזאן , קאתי , סינדי , וטארס הבמאי מאט רידל הובר מציג דיוקן של ויויאן שהוא הרבה יותר מורכב ומפורט ממה שאי פעם נראה לפני כן. 

ויויאן הייתה ילדה בת 17 קתולית אדוקה שגדלה כחלק ממשפחה סיציליאנית – אמריקאית בסן אנטוניו כשפגשה את ג'וני , אז צוער חיל האוויר במתחם הרים מקומי – יש ויכוחים רבים בקרב ילדיהם או שלא הוא נתקל בה במכוון כדרך להציג את עצמו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון בין השניים , הוא יצא לתפקיד פעיל בגרמניה  , והם שלחו האחד לשני כמעט אלף מכתבי אהבה לפני שהוא חזר הביתה.

לאחר שחזר השניים נישאו בשנת 1954 ועברו לממפיס. תשעה חודשים אחר כך נולדה סוזאן וסמוך לאחר מכן שוחרר התקליט הראשון של ג'וני והוא יצא לסיבוב הופעות. זמן רב מידי הקריירה שלו הרקיעה שחקים והוא מצא עצמו ממשיך את ההופעות בכול מיני מקומות בעוד ויויאן נשארה מאחור כדי לגדל את משפחתם ההולכת וגדלה – קאתי תיוולד עשרה חודשים לאחר רוזאן והשניים האחרות גם הן במהירות רבה. כמובן שמצב זה לא תרם למערכת הקשר ביניהם וגרם לכעס רב אצל ויויאן.

נולדתי בשיכון המזרח בראשון לציון,שכונה קטנה מבתים צמודי קומת קרקע שבכל בית גידלו עצי פרי, פרחים, תרנגולות בחצר לחלק היו פרות, לנו היה פרד שאבא עבד איתו כמחלק נפט, אוירה של מושב ועיר.

מסביב השכונה הקטנה היו פרדסים שהפיצו ריחות מדהימים ואויר צח. כשהיינו חוזרים מהגן ומביה"ס היינו כל הזמן בחוץ משחקים בפרדסים עושים קומזיץ, כדור רגל, בכיף בלי לחץ, חיים רגועים ושמחים.

בכל בוקר כשקמנו לקול ציוצי האפרוחים שאבא שם בחדר שלנו בתוך קרטון (שהשועלים לא יאכלו אותם) היינו הולכים לשכן לאבנר עם כד לחלב, והיינו מחכים עד שיחלוב את הפרה וימלא את הכד, אימא הייתה מרתיחה את החלב ועושה דייסה.

החצר שלנו הייתה מלאה בעצי פרי. אני לא אשכח את עץ השזיפים שהיה מתמלא בעונה ושכנים היו באים לקנות שזיפים. חלק מזה אבא היה עושה ליקר שזיפים שהיה ידוע בטעמו המשובח.

בכל לילה הלכתי לישון  לקולות התיפוף על הפחים והשירה של שכנינו התימנים שחגגו חתונה או שמחה אחרת.

החיים היו פשוטים אבל שמחים, כולם חיו בצנעה ללא דברים מנקרי עיניים. הכי כיף היה היחס בין כל השכנים שחיו כמשפחה אחת גדולה, אף אחד לא היה סוגר את הדלת של הבית ותמיד היו ילדי השכנים או אנחנו נכנסים אחד לבית של השני. הקשר שהיה לאימי ולשכנה מרים שהייתה גרה בצמידות לבית שלנו הגיעו עד לכך שבכל פעם שאימא שלי יצאה לסידורים או שמרים יצאה, הם היו מניקים את התינוקות אחת של השנייה שהיו באותם גילאים.

מאוד זכור לי עניין הכבוד לאדם המבוגר, בעיקר אצל שכנינו מעירק ומתימן. כאשר היה מדבר ילד למבוגר הוא היה משפיל את עיניו. אני זוכר את אבא איך היה כועס עלי אם הייתי מפריע באמצע שיחה שלו עם אדם אחר.

בכל שבת נסענו לסבא וסבתא וכל המשפחה התחברה. בחופש הגדול הייתי נוסע לשבוע לדודה שורי להיות ביחד עם בני הדודים, שלא נדבר על החגים שהתרגשנו חודש לפני שבאו, ראש השנה ופסח בפרט.

הקשר בינינו הילדים היה דרך המשחקים המשותפים, רצנו ביחד, בנינו ביחד, יצרנו ביחד כל מיני משחקים משותפים שהביאו הרבה יצירתיות ושמחה. מה שמעניין ששום דבר לא קנינו, לאף אחד לא היה כסף.

אני קיבלתי מאבא במוצ"ש 25 גרוש שהספיק לי ללכת לסרט, לקנות חצי מנה פלאפל בקיוסק של יוסי, ולקינוח הייתי קונה עם אחי ארטיק קרח עם 2 מקלות שהיינו מתחלקים בו חצי חצי. חיים פשוטים מלאים ושמחים.

כשאני מסתכל ממרום גילי על הפער העצום שנפער בעולם תוך 50 שנה. וכשבוחנים את מדד האושר של הילדים היום אני תוהה מה יותר טוב.

הכי מדאיג העתיד, זה אחד הדברים שמאוד מדאיגים אותי, איך יראו החיים של נכדיי. איזו סביבת חיים תהיה להם בתוך המירוץ המטורף של החיים האלה בעולם הזה. איזה יחסים יהיו בין אדם לחברו?

פעם הייתי "תולעת ספרים". אני זוכרת מילדותי את הסדרה של "חסמבה". המון ספרונים קטנים, כל ספרון – פרק אחר. ממש אהבתי את זה ובאופן כללי, אהבתי לקרוא וקראתי הרבה.

אני זוכרת גם כשהייתי כבר גדולה, בשנות העשרים-שלושים לחיי (עדיין רווקה ו"מחפשת את עצמי"), היית קוראת הרבה ספרים של התפתחות אישית/פנימית… במיוחד זוכרת שאהבתי את הספרים של הסופר פאולו קואלו, היה כותב ספרים כאלו מרתקים עם תובנות על החיים. הייתי ממש "שותה" את הספרים האלו. עוקבת אחרי חנויות הספרים וקולטת ישר כל ספר חדש שלו שיצא, וקונה. קוראת בשקיקה, לפעמים בערב אחד מסיימת ספר.

זוכרת שהייתה לי מנורת לילה על הקיר ליד המיטה שלי בבית הורי, ותמיד הייתי קוראת לפני השינה. היום כבר הרבה זמן שאין לי כזו מנורת לילה ליד המיטה. היום, כאימא לילד צעיר בין 5.5, כשהולכת לישון, כבר לא נשארים לי כוחות לקרוא, אם כבר לוקחת ספר ליד, אחרי שנזכרתי והלכתי להביא את משקפי הקריאה שבלעדיהם כבר לא יכולה לקרוא מקרוב, קוראת כמה משפטים וצונחת לשינה…:)

וגם באופן כללי, נראה לי שיותר קשר לי לקרוא מפעם. איכשהו נהיה כמו יותר הפרעת קשב כזו… קשה להתרכז, המוח מתרוצץ לכל הכיוונים, פתאום לשים הכל בצד ורק להתרכז בספר.. זה כבר לא בא בקלות כמו פעם!

החיים נהיו הרבה יותר עמוסים ואינטנסיביים מפעם, יש פחות רגיעה פנימית. בשביל שתחזור כזו רגיעה לקרוא ספר, צריכה נראה לי כמה ימים להיות מנותקת מהשגרה, לבד באיזה טבע כזה מסביבי, ובטח רק אחרי איזה כמה ימים כאלו, אתחיל להשתוות עם האנרגיה הנינוחה שמסביבי ואצליח לקחת ספר ולקרוא…….בכל אופן, לאחרונה בא לי שוב לשים מנורת לילה ליד המיטה… אולי בזכות זה אצליח כן קצת לקרוא לפני השינה, אפילו ממש קצת, לקרוא משהו שהיום מעניין לי בחיים לקרוא.. זוגיות, הורות….
הרהורים שכאלו…. מתישהו זה בטח יקרה, עם הגיע רצון כזה…  ☺