היה היתה בחורה נחמדה אבל קצת בעייתית ביחסים. חכמה וחרוצה אבל קצת חמוצה שהרגישה מיום ליום כמה קשה לה במקום עבודתה. היא עבדה שם שנים ולאחרונה, היא הרגישה איך שמחת החיים שלה נעלמת. היא החליטה לפרוק את מכאובה בפני חברתה הטובה. היא סיפרה לה איך האנשים שם קרים, איך כל אחד חושב רק על עצמו וכמה תככים ורכילויות ואיך אף אחד לא מעריך.
"את העבודה עצמה את אוהבת?" שאל אותה ערן שיוביץ."כן" היא ענתה. אבל מה זה משנה אם אני לא מצליחה לנשום באווירה הרעילה. צודקת. הרגשה היא עניין מאוד חשוב. היא קובעת לנו בעצם כמעט הכל כי חוץ מכסף לפרנסה, מה בעצם אנחנו רוצים מהעבודה שלנו? תחושה של סיפוק מקצועי ושיהיה לנו נעים, לכל הפחות, מבחינה חברתית. כמה אנשים עוזבים מקומות עבודה שנחשבים איכותיים, אם היחסים בין האנשים במקום לא טובים.
"מכיוון שאת התפקיד עצמו את אוהבת והזמנים לא קלים בואי אעוץ לך עצה. במקום לעזוב, במקום לברוח, בואי נעשה ניסוי. בואי נשחק ונראה מה יקרה." הציעה החברה. "מה זאת אומרת?" שאלה בפליאה. "אם כל מה שמפריע לך אלו היחסים, אז בואי נשנה אותם…"
למחרת, הופיעה לעבודה כרגיל אבל על רגלה היתה תחבושת גדולה והיא אפילו השתמשה בקביים. מה פשר הקשר תשאלו? ובכן, האנשים במשרד ראו שהיא פצועה וכל האוירה סביבה השתנתה. להפתעתה הרבה, אנשים ביקשו לעזור לה. לתמוך. נפתחו בפניה והתנהגו אליה בעדינות ובחמלה. עבר יום, עברו יומיים. שבועיים שלמים והבחורה שלנו גילתה שהאנשים שהיא מכירה כבר שנים הראו לה פנים ממש שונים. כשחברתה שאלה – "נו, מה מצב הרגל? את חושבת שאולי הגיע הזמן להוריד את התחבושת? האם הגיע הזמן לעזוב?". "לעזוב?" ענתה "זה יהיה חבל מאוד, אבל אני חוששת שאם אוריד את התחבושת כולם יתייחסו אליי כמקודם."
"התחבושת היא רק תירוץ" צחקה החברה "פתח לאנשים לראות אותך שונה – פגיעה, נגישה, בלי חומות של ציניות וטינה והיסטוריה של אי הבנות והנחות שגויות. נתת לאנשים אפשרות להיות שונים איתך ונתת לעצמך אפשרות להיפתח ולהרגיש נינוחה ובטוחה. את לא צריכה את התחבושת ואת גם לא חייבת לעזוב. אנשים הם אנשים בכל מקום. בכל מקום אדם יכול להיות גם נחמד וגם רעיל. בדיוק כמוך.אם כך, את יכולה לנסות לייצר מסביבך, בכל מקום, סביבה שבו כל אחד ירגיש שהוא יכול להיות הוא. יכול להיות גרסה יותר טובה של עצמו".
ומה היה ומה היא עשתה זה פחות חשוב מאשר מה את או אתה תחליטו בעצמכם לעשות.