העולם השתנה

נולדתי בשיכון המזרח בראשון לציון,שכונה קטנה מבתים צמודי קומת קרקע שבכל בית גידלו עצי פרי, פרחים, תרנגולות בחצר לחלק היו פרות, לנו היה פרד שאבא עבד איתו כמחלק נפט, אוירה של מושב ועיר.

הקשר בינינו הילדים היה דרך המשחקים המשותפים

מסביב השכונה הקטנה היו פרדסים שהפיצו ריחות מדהימים ואויר צח. כשהיינו חוזרים מהגן ומביה"ס היינו כל הזמן בחוץ משחקים בפרדסים עושים קומזיץ, כדור רגל, בכיף בלי לחץ, חיים רגועים ושמחים.

בכל בוקר כשקמנו לקול ציוצי האפרוחים שאבא שם בחדר שלנו בתוך קרטון (שהשועלים לא יאכלו אותם) היינו הולכים לשכן לאבנר עם כד לחלב, והיינו מחכים עד שיחלוב את הפרה וימלא את הכד, אימא הייתה מרתיחה את החלב ועושה דייסה.

החצר שלנו הייתה מלאה בעצי פרי. אני לא אשכח את עץ השזיפים שהיה מתמלא בעונה ושכנים היו באים לקנות שזיפים. חלק מזה אבא היה עושה ליקר שזיפים שהיה ידוע בטעמו המשובח.

בכל לילה הלכתי לישון  לקולות התיפוף על הפחים והשירה של שכנינו התימנים שחגגו חתונה או שמחה אחרת.

החיים היו פשוטים אבל שמחים, כולם חיו בצנעה ללא דברים מנקרי עיניים. הכי כיף היה היחס בין כל השכנים שחיו כמשפחה אחת גדולה, אף אחד לא היה סוגר את הדלת של הבית ותמיד היו ילדי השכנים או אנחנו נכנסים אחד לבית של השני. הקשר שהיה לאימי ולשכנה מרים שהייתה גרה בצמידות לבית שלנו הגיעו עד לכך שבכל פעם שאימא שלי יצאה לסידורים או שמרים יצאה, הם היו מניקים את התינוקות אחת של השנייה שהיו באותם גילאים.

מאוד זכור לי עניין הכבוד לאדם המבוגר, בעיקר אצל שכנינו מעירק ומתימן. כאשר היה מדבר ילד למבוגר הוא היה משפיל את עיניו. אני זוכר את אבא איך היה כועס עלי אם הייתי מפריע באמצע שיחה שלו עם אדם אחר.

בכל שבת נסענו לסבא וסבתא וכל המשפחה התחברה. בחופש הגדול הייתי נוסע לשבוע לדודה שורי להיות ביחד עם בני הדודים, שלא נדבר על החגים שהתרגשנו חודש לפני שבאו, ראש השנה ופסח בפרט.

הקשר בינינו הילדים היה דרך המשחקים המשותפים, רצנו ביחד, בנינו ביחד, יצרנו ביחד כל מיני משחקים משותפים שהביאו הרבה יצירתיות ושמחה. מה שמעניין ששום דבר לא קנינו, לאף אחד לא היה כסף.

אני קיבלתי מאבא במוצ"ש 25 גרוש שהספיק לי ללכת לסרט, לקנות חצי מנה פלאפל בקיוסק של יוסי, ולקינוח הייתי קונה עם אחי ארטיק קרח עם 2 מקלות שהיינו מתחלקים בו חצי חצי. חיים פשוטים מלאים ושמחים.

כשאני מסתכל ממרום גילי על הפער העצום שנפער בעולם תוך 50 שנה. וכשבוחנים את מדד האושר של הילדים היום אני תוהה מה יותר טוב.

הכי מדאיג העתיד, זה אחד הדברים שמאוד מדאיגים אותי, איך יראו החיים של נכדיי. איזו סביבת חיים תהיה להם בתוך המירוץ המטורף של החיים האלה בעולם הזה. איזה יחסים יהיו בין אדם לחברו?