אימי עליה השלום היתה אישה רציונלית. מה שהיה לנגד עיניה היה קיים. מעולם היא לא דיברה על המעבר לטבעי, לא היו לה אמונות טפלות למיניהן. היא היתה אשה טובת לב, כל מכיריה אהובה ושיבחו תמיד את טוב ליבה ואת נכונותה לעזור לכולם. בכולם אני מתכוונת, למשפחה, למוכרת במכולת, לחלבן, לאיש שניה את הרחוב שלנו, כולם. היא התעניינה בכל אדם, היה לה כישרון לתת לכל אחד הרגשה שהוא חשוב לה. היא התייחסה אל כל אדם בכבוד. היא לא דיברה בגנות אף אחד ולא ריכלה על אף אחד. אני שייכתי זאת לטוב ליבה ולאהבתה לבני האדם.
רק לעת זקנתה, כשהפכתי להיות המשענת שלה בכל התחומים: פיזי, מנטלי רגשי והייתי הכותל שלה, היא הרשתה לעצמה לפתוח את ליבה גם בנושאים עליהם לא דיברה שנים רבות מאוד, בכל אופן לא איתי. אז הבנתי את התרחקותה מדבר סרה באחרים. גיליתי שהיא מאמינה בעין הרע. מאמינה וממש מפחדת מכך. התברר לי שהיא נמנעת מלדבר בגנות אחרים כי יש בה פחד שמא דברים שתאמר עלולים להתגשם. הסתבר לי שהיא גם לא רצתה לתת פתחון פה לאחרים לדבר בגנותנו שמא דברים שיאמרו יתממשו ויפגעו בילדיה, בי ובאחי.
הגילוי די הפתיע אותי וגם גרם לי להעריץ את היכולת שלה מצד אחד לדבוק חיים שלמים בהימנעות מרכילות מרושעת ומדברי בלע על הזולת וגם על היכולת שלה לא לדבר על הפחד שלה שמא עצם הדיבור עליו עלול לפגוע במשפחתה שהיתה כל עולמה. כמי שאיבדה אהובים בידי המרצחים הנאצים, היא לא יכלה לחשוב שמא משהו יקרה לאהובים שהיא הביאה לעולם.
לדעתי היא ממש צדקה. גם אני שותפה להרגשתה שלמילים יש כח. כולנו חיים ברשת של קשרים בלתי נראים. למילים ולמחשבות רעות יש כח להרע. כח הזה של המילים והמחשבות הרעות על הזולת הוא עין הרע. לעומת זאת למילים ולמחשבות טובות יש כח להיטיב לאחרים וכך נהגה אימי כל חייה. התרחקה מעין האע וקרבה את עין הטוב.
לעיתים אני מפליגה בדמיון וחושבת מה היה קורה אם רבים היו נוהגים כאימי ומתנהגים זה כלפי זה "בעין הטוב" כמו שמלמד מיכאל לייטמן. מרבים במילים והמחשבות טובות. סביר להניח שהרשת הזו שבה כולנו מקושרים היתה מלאה בכל הטוב.